<h1>המנהיג הלכ' מילה</h1>
<h2>דף קלד:</h2>
בפרקי ר' אליעזר דמילה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה, ר' אלעזר בן עזריה אומ' מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבי' וגו', וא"ר יוחנן הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין רחיצת כל גופו בין רחיצת המילה. וכ"ש ביום ראשון כדרכו, ופסקו רבוותא כר' אלעזר בן עזריה וכדפסיק ר' יוחנן.
תחבושת לילד הנימול. נהגו בספרד ובפרובי' לקחת חלבון ביצה ומעורב בשמן זית היטב ונותני' בו חלוקי הנער חתיכות בגד מנוקבות לתיתם במילה, ולהכניס העטרה בהן שלא יחזור העור למקומו, ויש מקומות שמערבי' חלבון הביצה בכמון כתוש הדק הטב. ובצרפ' נהגו לכתוש הכרפס הטב ולערב בו שמן זית או שומן תרנגולת וחלמוני ביצה הצלויים באש ואין תחבושת טוב ממנו.
<h2>דף קלה.</h2>
קטן שחלה ממתינין לו עד שיבריא, נתרפא מולין אותו מיד, קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, ואין מברכין על המילה אלא אקב"ו להתיז ממנו דם ברית, ואמרי' בשבת פ"ר אליעזר המל, לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו אם מחללין עליו את השבת, ב"ש אומ' מחללין, וב"ה אומ' אין מחללין. ופסק רב אלפס ז"ל (כרבא) [כרבה] דאמ' חיישי' שמא ערלה כבושה היא, וצריך להטיף ממנו דם ברית, אבל שבת אין מחללין מספיקא, ורב יוסף (אמ') [הוא] דפליג עלה, והלכת' כוותיה דרבה בר משדה קניין ומחצה [ב"ב קי"ד ע"ב]. וכן כתב רב היי ז"ל דהכי אסמיכו רבוותא דצריך להטיף ממנו דם ברית, אך אין מברכי' עליה אקב"ו על המילה אלא א"כ נראה לעיניים ערלה כבושא, אלא מברך להתיז ממנו דם ברית.
<h2>דף קלז:</h2>
ירושלמי בפ' (כל הכלים) [רבי אליעזר] [שבת פי"ט ה"ב] המול ימול מכאן לשתי מילות, אחד למילה ואחד לפריעה אחד למילה ואחד לציצין דברי ר' עקיב', ור' ישמעאל אמ' דברה תורה כלשון בני אדם, אמ' קרא אז אמרה חתן דמים למולות, מכאן לשתי (מצות) [מילות] למילה ולפריעה ולציצין.
מה ששנינו בפ"ר אליעזר המל, מל ולא פרע כאלו לא מל, פי' כל חכמי ישראל ולא פרע, ולא קרע, שאחר שמל קורעו בצפורניו בגדל ובאצבע את העורות העליוני' במשך כל העטרה שתתגלה כולה, שאלמלא גולין אותה בעלמא כמו ופרע את ראש האשה, כאשר שמעתי מפי הדיוט אחד שהיה מוהל ולא פורע ומוצץ (והילד נשאר ערל) [יתערל הילד] כבתחילה, והבאתי לו ראייה מדאמ' ביבמות [ע"א ע"ב] פ' (החולץ) [הערל] לא ניתנה פריעת המילה לאברהם אבינו שנ' ומול את בני ישראל שנית זו פריעת המילה. למדנו שהפריעה קורא הפסוק מילה לשון ימל קצירו חותך, ועל כרחך מדאמ' ומול את בני ישראל שנית ר"ל שכשמל אותם משה במצרי' עשה להם מילה ופריעה, ואמ' לו הקב"ה ליהושע מהלינהו שנית כי היכי דמהילו במצרים, דאי ס"ד ליהושע ניתנה ולא למשה לימא ליה שוב מול את בני ישראל מאי שנית שנית למצרי'. ופתרון הפסוק כי מולים היו כל העם היוצאי' היו פרועי' וכל העם הילודים לא מלו, לא פרעו אלא מילה לבדה עשו, וזהו דאמר בפ' ר' אליעזר שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעי' מפני עינוי הדרך, וכן כת' ר' שמעון קיירא. ואני העבר העברתי את (המנהג) [המוהל] ההוא במדינת ברגו"ש ונתתי אחרים תחתיו אשר לימדתים, זכרה לי אלהי לטובה. אב"ן הירחי.
ואמ' רב יהודאי גאון ז"ל, ב"ד שמלו במקום שאין אב מברכין להכניסו בבריתו שלאברהם אבינו. וכן מוכח בהאשה ניקנית, [קדושין כ"ט ע"א] והיכא דלית ליה אב ב"ד מחייבי למוהליה ויליף לה מקרא וכיוון דהן חייבי' למולו בודאי עליהם לברך. אב"ן.
כתב שר שלום גאון ז"ל [אע"פ] שאמרו [כל] המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מהטבילה, במילה אינו מברך אבי הבן להכניסו אלא לאחר המילה, דמילה שאני דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא [מוציא] שם שמים לבטלה, וכי תימא תקיעה ושחיטה נמי ליחוש הנך בידו ומצי מקיים להו מילה ביד אחר היא מי יימר דמקיים לה הילכך לאחר עשייתה היא, וכן מנהג בשתי ישיבות. וכן כת' רבי' יעקב מ"כ, וראיתו מדת"ר, המל אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה, אבי הבן אומ' אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים שם אומ' כשם שנכנס לברית כן יכנס וכו', בפרקי ר' אליעזר [שבת קל"ז ע"ב] אומ' המל בשבת, אלמ' אחרי המ[י]לה, והא כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ועוד להכניסו להבא משמע, כדאמ' בפ"ק דפסחי', [ז' ע"א] דלבער כולי עלמ' להבא משמע כי פליגי בעל ביעור. ומטעם זה הנהיג רבי' שמואל אחיו לברך להכניסו לפני המילה וכן שמעתי שהוא מנהג בפאס, אך רבי' יעקב מ"כ השיבו מפ"ר אליעזר דמילה כדאמרן והלמד דהוא משמע להבא הכי ר"ל אקב"ו להכניסו בבריתו שלאברהם אבינו שכבר עשינו, ולא קאי להכניסו אל הברית כ"א אל המצות דעד שלא מל היה ערל ואסור בפסח ובתרומה כדיליף בריש הערל ביבמות [ע' ע"א], ומשמלוהו יצא לו מכלל הערלות וראוי לחנכו מעתה בכל המצוות וזהו להכניסו שהכנסתיו בברית כבר, כמו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, וכמו כן המילה היא הברית שבינינו ובין המקום ב"ה, לכן אחרי מילתו מברך שזכה להכניסו לברית המקום ב"ה לקבל מעתה כל מצוותיו, כך פר"ת זהב טהור.
אשר קידש ידיד מבטן, כתו' בפרקי ר' אליעזר המל ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. סמך לדבר שמעתי ואת בריתי אקי"ם את יצחק, ידיד זה אברהם, וכן הוא אומ' מה לידידי בביתי וגו', באברהם דורשו (בנדרים) [במנחות] [נ"ג ע"ב]. אברהם אבינו מקודש מבטן היה, כתי' הכא כי ידעתיו למען וגו', וכתי' התם בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. וחוק בשארו שם זה יצחק. ובצאצאיו חתם באות ברית קודש זה יעקב ובניו. באות ברית קודש זה המילה שהיא עשוייה כיו"ד שהוא סימן לעולם הבא שנברא [ביו"ד] שצדיקי' וקדושי' שבאותו הדור מועטי' כדאמ' במנחות פ' הקומץ רבה [כ"ט ע"ב] באות ברית קודש הקדושי' שהיא עשויה כקולמוס שחותכין מן העורות שלמעלה יותר משלמטה שלא יעשה כרות שפכה. להציל זרע קודש ידידות שארנו משחת, הה"ד גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור.
ואמ' מור רב צדק גאון מביאין לפניו מים בספל ומיני הדס ובשמים שריחם נודף יפה, ומוהלין את התינוק על המים שיפול דם המילה לתוך המים ורוחצי' בהן ידיהן כל הנועדים שם להודיע כי הנה דם הברית אשר כרת ה' בינו ובינינו.
ונהגו ברוב מקומות ישראל לעשות סעודה ביום הברית, ויש לדבר סמך מהמדרש, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, וכן מנהג שנהגו חכמי התלמוד דרב פפא הוה סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לא דאיכא צערא דינוקא, בנדה, וכן כת' דוד ע"ה, אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח, ובריתי זו מילה. אב"ן.
ונהגו כל ישראל לתת בפי הילד מן היין שישתה מהברכה שמברכין עליו, וכן מנהג להשקות את החתן והכלה, גם שולחין את הכוס לאמו שתתברך בפרי בטנה, ובסוף כל ברכה מנהג לתת בפי הילד מן היין וכשהוא אומר בדמייך חיי, אלהינו ואלהי אבותינו קיים וכו', וימל אברהם את יצחק בנו וגו', ונ' הודו לה' כי טוב וגו', מנהג כל ישראל לאומרו משום דאמרי' בהמקנא, ותרא אותו כי טוב הוא, שנולד כשהוא מהול, וזהו הודו לה', כי כבר זכה למילה וראוי להכניסו לכל המצוות, כך קיבלתי בצרפת. אב"ן.
נהגו בספרד ובצרפת כשמכניסין את הילד לבית המילה אומ' המוהל בקול רם ברוך הבא, והעם עונין בשם ה', ברוך הנימול לשמונה כך מצאתי. אב"ן. ונהגו בכל גבול ישראל לעשות כסא לאליהו, ויש לי סמך בפרקי ר' אליעזר לפי שגזרו בימיו על הברית ונתקנא בו וברח לו ונתחבא במערה, ויאמר יי' לו מה לך פה אליהו ויאמ' קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עברו בריתך, אמ' לו הקב"ה חיי וחייך על מה שקנאת על המילה כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימוהו, לפיכך מושיבין כסא הכבוד מלאך הברית שנ' ומלאך הברית אשר אתם חפצי' כו'. אב"ן. ונהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה. אב"ן. ויש סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר, [פכ"ט] כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעי' מפני עינוי הדרך, וכשהיו מוהלין היו נוטלין את הערלה וטומנין אותה בעפר והיו ישראל נוהגין כן עד שגדלה מלכות ירבעם ובטלה עד שבא אליהו ז"ל והחזירה והיינו [דכתיב] כי עברו בריתך בני ישראל וגו'. אב"ן. ויש לי סמך לחול ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו'. אב"ן.
כתב רב אלפס ז"ל, המל את הגרים אומ' אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וגו' בא"י כורת הברית. המל את העבדים אומ' אקב"ו למול את העבדי' כו', והטעם לפי שהברכות האלו במקום על המילה הן ואין בהן כוס. אבל רב עמרם ז"ל כתב המל את העבדי' ואת הגרים מברך אקב"ו על המילה, ואחר המילה יברך ברכה אחרת למול את הגרים ולמול את העבדי', וכן מצאתי בהלכו' רב שמעון קיירא, וכן מצאתי בבראשית רבה פרשת מ"ז, וכן עמא דבר.
כתב רב עמרם, מי שמל גר או עבד גדול יכסה את הערווה ויברך על המילה ואחר כך ימול. למדנו שאם היו קטני' אין צריך לכסותם, וכ"ש בני ישראל קטני' שערלי ישראל כנימולים חשיבי כדאמ' בנדרי' [ל"א ע"ב], ומייתי לה ביבמות [ע"א ע"א] הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם דכערלים דמו, על כן יש לתמוה אפי' גר ועבד קטן יצטרך לכסות את ערוותן ומאי שנא גדול. אב"ן.
